|
איש יקר ואהוב מוותיקי הקיבוץ שלי שהלך לעולמו, סיפר לי באחד הימים כי בצעירותו נולדו לו תאומים. התאומים נפטרו לאחר לידתם בחורף קר ומושלג בשנות ה-50. לאחר האובדן חזרו הוא ורעייתו הכואבת לעבודה היומיומית ולשגרה ולא דיברו על כך ביניהם ולא עם חברים. לאחר אובדן התינוקת שלי אמרתי לו: "איזה דור חזק אתם - שבתם מיד לעבודה, לא בכיתם, תפקדתם. תראה אותי - אני בוכה, עצובה, צריכה זמן..."
האיש אמר: "ממרום שנותי יודע אני שאדם חזק הוא אותו אחד שמאפשר לעצמו לכאוב. אכן שבנו לעבודה. לא דיברנו, איני יודע.... רעייתי נפטרה צעירה ואני בטוח שזה קשור לכאב שהיה עצור בתוכה ולא דובר...
את מדברת, בוכה, ומאפשרת לעצמך להיות עצובה - זה להיות חזקה!!!
|
